יום שבת, 16 במרץ 2013

קרבן פסח בימינו / הרב עידו פכטר


קרבן פסח בימינו / הרב עידו פכטר - מסביב לשולחן

גדולים ורבים פסקו כי מבחינה הלכתית אין כל בעיה להקריב כיום את קרבן הפסח. האם יש לעשות זאת?

קרבן פסח (מכון המקדש)
בכנות יש לומר, כי דיני הקרבנות בהם אנו פותחים את הקריאה בספר ויקרא רחוקים מעולמנו הדתי-רוחני. קשה לתאר היום, בעידן המודרני, את עצמנו עומדים למרגלות המזבח ושוחטים (או נותנים לכהן לשחוט) בהמה, ועוד רואים בכך עבודה דתית. בעידן הטכנולוגי, הרחוק מעולמות הטבע, החקלאות והחי, לאדם הממוצע אין מגע עם בעלי החי ואין שום סיבה לחשוב שפתאום ייפתחו שווקים של בהמות ועופות בהם נקנה קרבנות ונעלה אותם לירושלים. גם התרבות נהפכה מעודנת יותר וקשה לתאר שאדם ממוצע יוכל להישאר אדיש לנוכח שחיטת בהמה וזריקת דמה, כל שכן שהוא לא יחוש בעקבות כך דבקות דתית.
אבל עד היום זה לא הטריד את האדם הדתי. בהיות עם ישראל בגלות וירושלים כבושה בידי עם זר, היו הלכות אלו בבחינת 'הלכתא למשיחא' ולא דרשו התייחסות ותשומת לב. ספרות ההלכה לא התעסקה איתן והמקום היחיד בו האדם היה פוגש אותן היה בקריאת שניים מקרא ואחד תרגום בסדר פרשת השבוע. נוח היה להחיל עליהן את דברי הרמב"ם המפורסמים על ימות המשיח "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" (הלכות מלכים יב, ב).
אלא שעם הקמת התנועה הציונית וההתקדמות בתהליך חזרת ישראל לארצו, קמו קולות בקרב הציבור האורתודוכסי שקראו להשבת העטרה ליושנה וחידוש מפעל הקרבנות. הנושא העיקרי שדנו בו הוא קרבן הפסח. היות והקרבן הוא המרכיב המרכזי של ליל הסדר, ורבים המנהגים היום שנעשים כזכר לו, העלו רבנים שונים את האפשרות לשוב ולהקריבו בירושלים ולשוב ולקיים את ליל הסדר כהלכתו, כפי שמתואר במשנה ובתלמוד. באופן צפוי, הנושא עורר תהודה רבה וגרר פולמוסים לא מעטים.
קרבן ללא בית
אז האם ניתן להקריב כיום קרבן פסח? באופן מפתיע, התמונה שמצטיירת אצל פוסקים רבים היא שכן. נפתח בנושא בנין המקדש. רבי יהושע מעיד במסכת עדויות (ח, ו) כי "שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית". כלומר, בניין בית המקדש איננו מעכב את הקרבת הקרבנות. גם בהיעדר היכל ואולם, כלים וקודש קדשים, ניתן להקים מזבח ולהעלות שם קרבנות. ואכן, כך היה בתחילת ימי בית שני. על פי ספר עזרא, עשרים ושתים שנים לפני הקמת בית המקדש הקריבו כבר עולי בבל קרבנות בירושלים. התלמוד (זבחים סב, א) מספר כי שלושה נביאים עלו מן הגולה עם העולים והם שגילו להם את מקום המזבח, מידותיו וההלכה שניתן להקריב ללא בית המקדש.
כיום, גם בלא נביאים, יש ביכולתנו לחשב את מקומו של המזבח וזאת על פי המוסכמה היא האבן שבכיפת הסלע היא אבן השתיה ושם היה קודש הקודשים. עוד נקודת ציון שעומדת לנו כיום הוא הכותל המערבי שעומד מימי בית שני וממנו ניתן לחשב את מקום העזרה והמזבח. גם לגבי גודלו של המזבח אין כל בעיה שכן להלכה ניתן להסתפק בגדלים המינימליים של המזבח שהם שלוש אמות גובה על חמש אמות אורך ורוחב, במתואר בפרשות המשכן בתורה. כל מה שנותר אפוא היא ההלכה שניתן להקריב גם בלא בית מקדש, ואם כן אין מניעה להקריב על מזבח כזה שייבנה. את קרבן הפסח שיוקרב עליו יהיה צריך לאכול בירושלים, כפי שנפסק להלכה, וגם זה אפשרי כיום לפי שקדושת ירושלים לעניין זה מעולם לא פסקה, שכן "קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא" (רמב"ם הלכות בית הבחירה ו, טז).
פתרון קל
שתי בעיות מעיבות לכאורה על אפשרות הקרבת הקרבנות. האחת, כל עם ישראל היום הוא בחזקת טמא מת, באשר אין לנו אפר פרה אדומה להיטהר בה, והרי לטמאים אסור להיכנס לרחבת העזרה וכמובן להתקרב למזבח. ושנית, אין כיום בישראל כהן מיוחס שניתן יהיה להפקיד בידיו את מלאכת זריקת דם הקרבן על המזבח וגם חסרים בידינו בגדי כהונה. אך גם לשתי בעיות אלו מצאו הפוסקים פתרון. בנושא הטומאה הלכה היא כי 'טומאה הותרה בציבור'. כלומר, כאשר רוב או כל הציבור טמא ניתן להקריב את קרבן הפסח בטומאה. ולא רק הקרבת הקרבן עצמו. גם העיסוק בבניית המזבח או בדק הבית יכול להיעשות על ידי טמאים אם אין טהורים בנמצא.
ולעניין הכהן, אמנם רוב ככל הכהנים היום הם כהני חזקה ואין ודאות כי מזרע הכהונה הם, אך עדיין יש מיעוט שיש לגביהם ודאות גדולה יותר מאשר אחרים, וכן בדיעבד העלו הפוסקים שניתן לסמוך על כהן גם ללא כתב ייחוס. ולעניין בגדי כהונה, הרי יש כיום את האמצעים והידע כדי להכין את אותם בגדים, ואפילו יש ודאות מסוימת לגבי צבע התכלת העשוי מחילזון שממנו נעשה האבנט.
עשו מעשה
בשל הסיבות הללו, היו רבנים גדולים לאורך השנים שתמכו בהקרבת קרבן הפסח בירושלים. ראשון לכולם היה רבי יחיאל מפריז, מבעלי התוספות, אשר ביקש לעלות לירושלים ולהקריב שם את קרבן הפסח. הרב צבי הירש קלישר, ממבשרי הציונות, העלה אף הוא בספרו 'דרישת ציון' את האפשרות להקריב קרבן פסח בירושלים ולאחר בירור לא קצר של הנושא הביע תמיכה ברעיון.
בידינו אף התכתבות מרתקת בין רבי עקיבא איגר לחתנו החת"ם סופר אודות האפשרות להקריב קרבן פסח, כאשר הראשון מבקש שידברו על לב שרי ירושלים "ליתן רשות להקריב" את קרבן הפסח, ואילו החת"ם סופר עונה לו כי הסולטן הטורקי "הוא קפדן גדול כי אמר לבל יקרב שם מי שאינו מאמונת ישמעאל, כי שם נבנה בית עבודה שלהם" (שו"ת חתם סופר יורה דעה, רלו). משמע, שהעיכוב מלהקריב את הפסח איננו נעוץ בבעיות הלכתיות אלא במניעות טכניות בלבד, הקשורות לקבלת רשות מן הממונה על השטח בהר הבית. גם המהר"ץ חיות מצדד בשו"ת שלו (סימן עו) בהקרבת קרבן הפסח בימינו, וכן עוד גדולים רבים.
אגב, יש הטוענים שאם אכן הלכה כאותם גדולים המצדדים בהקרבת קרבן פסח גם היום, הרי שיש להיזהר מלשהות בתאריך י"ד בניסן בירושלים. עונשו של מי שיכול להקריב את הקרבן ואיננו מקריבו הוא כרת, ואין דרך להיפטר מן החובה אלא להיחשב כמי שנמצא ב'דרך רחוקה', היינו מחוץ לירושלים. על כן יש שקראו לציבור להתרחק מירושלים באותו יום, ולכל הפחות מרחבת הכותל המערבי, כדי לא להיכנס לחיוב ההקרבה.
לא להתחמק
בעקבות הדברים הללו, עולות מידי שנה לקראת חג הפסח יוזמות שונות להקרבת קרבן הפסח. המצדדים קוראים לציבור להימנות על קרבנות ולהמתין למימוש ריאלי של אפשרות ההקרבה. באופן טבעי, ישנם רבנים הנרתעים מהרעיון ומההשלכות שלו (ראה בראש המתנגדים האחרון את דברי הציץ אליעזר, חלק יב סימן מז) ועל כן מערימים קשיים הלכתיים שונים המונעים כל אפשרות לקיומו. בכך הם משתיקים את רעיון ההקרבה ודוחקים אותו שוב למחסן האבידות ההלכתי. מנגד, ישנם רבנים שאינם נוקטים בדרך הלכתית אלא מגייסים את החזון שעומד לשיטתם מאחורי המקדש – חזון של צדק חברתי וחברה מתוקנת – וטוענים כי כל עוד הוא לא מתקיים אין מה לדבר על הקרבנות.
אך אלו ואלו מתחמקים מן הבעיה. מוצאים הם להם נתיבים להימלט מן ההתמודדות עם לב הנושא והוא ההתנגשות הישירה בין מצוות התורה ובין התרבות המודרנית. הנה, מתקרבת אליך האפשרות להקריב קרבן פסח. מצווה היא. האם אתה, כבן העידן המודרני, תקריב אותו או לא?
קשיים הלכתיים תמיד ניתן יהיה למצוא, וגם ספק אם גם כשיוקם המקדש החזון שעומד מאחוריו יתממש במלואו (ע"ע ימי שלמה שבהם נבנה המקדש אך צדק חברתי היה רחוק ממימוש). ובכל זאת, כולם מתפללים על השבת העבודה לירושלים בימות המשיח, ומבחינה הלכתית מי לנו גדולים כרע"א וחת"ס לסמוך עליהם בעניין הלכתי צרוף זה. השאלה צריכה להישאל אפוא כיום בראש מורם ואל לנו להדחיקה – האם אנחנו מוכנים להקרבת הקרבנות? נכבד את מי שטוען שכן, נהרהר מדוע לא, אבל להתחמק מן הבעיה פשוט אסור לנו. 

2 תגובות:

  1. בס''ד
    שאלה: האם מתנת הדם על המזבח מעכבת בקרבן פסח?
    אם לא, זה אומר שלא חייבים לחכות לבניית המזבח בשביל להקריב קרבן פסח!

    השבמחק
  2. שפיכת הדם (לא זריקה!) על המזבח היא הפעולה העיקרית בהקרבת הפסח. לכן בכל זאת צריך מזבח.
    (לפי הידוע לי - קיים מזבח בגודל הדרוש במכון המקדש, מוכן ומזומן להתניידות למקומו הראוי. בתפילה כי כבר השנה נזכה להתחייב להקריב! (לשנה הזו בירושלים!)
    והערה קטנה: איני מבין כיצד יש אומרים להתרחק מירושלים בזמן ההקרבה, הרי גם אם נהיה קרובים - איננו יכולים להקריב, אנו אנוסים ע"י ה'גורמים האחראים' על ההר. לכן, לענ"ד, כדאי דווקא לעלות בהמונינו לירושלים בזמן המתאים ולכל הפחות *לנסות* להקריב. להתרחק מהמקום בעיני מצטייר כמין בריחה. אדם לא אמור להיות 'אנוס/שוגג' במזיד...

    השבמחק